דרווין נ' דבלין י-ם בע"מ ואח'

פסק דין

א.כללי:

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בשל תאונת עבודה, שאירעה, לטענת התובע, במקום עבודתו ולאחר שנדרש להרים חביות בירה מלאות, שמשקל כל אחת מהן כ- 35 ק"ג ולהעבירן ממקום למקום וחש כאב חד בגבו, מיד לאחר שהרים ונשא את אחת החביות.

ב.על העובדות הטענות וההליכים:

התובע יליד 20/4/1979, רווק, מהנדס תעשיה וניהול במקצועו. במועדים הרלוונטים לתובענה, עבד התובע אצל הנתבעת, כמוזג משקאות בבר, שניהלה הנתבעת בעיר הרצליה והידוע בשמו המסחרי "בר דבלין" (להלן: "הפאב"). על פי הנטען, נדרש התובע, במסגרת עבודתו, לשרת את לקוחות הפאב ולדאוג לנקיון וסדר במקום. כמו כן, נדרש לפרוק ולארגן סחורות שהגיעו לפאב, באמצעות הספקים. הסחורות האמורות אוחסנו במחסן ובמכולת קירור (בקומה התחתונה) ומדי יום נדרש להעבירן לבר, לצורך שימוש שוטף או להזיזן ממקום למקום ולערום אותם על פי סדר שנקבע. בין יתר הסחורות, היו גם חביות בירה מסוגים שונים ולענייננו, חביות בעלות נפח של 30 ליטר, שמשקלן הממוצע, כשהן מלאות, היה כ- 30-35 ק"ג (להלן: "החביות"). לטענת התובע, בסיום כל משמרת, נדרש לסדר את המחסן, להוציא את החביות הריקות שהצטברו במהלך המשמרת, לצורך החזרתן לספקים ובמקביל, להכניס חביות מלאות, שהונחו מחוץ למחסן ואשר לצורך כך, נדרש לשאתן למרחק של כ- 10 מטר. התובע הדגיש, כי לאחר הכנסת החביות המלאות, למחסן, נדרש לערום אותן בצמוד לקיר, האחת על גבי השניה, עד לגובה של 4 חביות וזאת, על מנת לאפשר את חיבורן לצנרת שהעלתה את הבירה מהמחסן (ומהחביות), ישירות אל הבר.

באשר לנסיבות התאונה, הצהיר התובע כדלקמן:

ביום 12/12/2005, בסוף המשמרת, בסביבות השעה 02:00, ירד התובע למחסן והחל בהכנות שתוארו לעיל, כחלק מנוהל סגירת המשמרת. לאחר שפינה את החביות הריקות והחל לערום את החביות המלאות לגובה ובצמוד לקיר, תוך כך שנדרש להתכופף על מנת להרים כל חבית בנפרד, הרים את החביות תוך הטייה וסיבוב של הגב, על מנת להעבירן מצד לצד ולערום אותם בגבהים משתנים. הפעילות הנ"ל נעשה על ידי התובע במחסן, כשהוא לבדו, ללא כל עזרה ומבלי שסופקו לו אמצעים מכניים כלשהם להנעה ושינוע של החביות. התובע הדגיש, כי מהלך הפעולות שתוארו לעיל, היוו כחלק משגרת העבודה, דהיינו: עובד אחד יורד למחסן, על מנת לארגן ולסדר את החביות וכאשר העובד השני במשמרת, ממשיך לעבוד בבר, על מנת לשרת את הלקוחות. בנסיבות אלו ולאחר שהתובע הרים, לטענתו, כ- 7 חביות בירה מלאות, לגבהים שונים ובזמן הרמת חבית בירה מלאה נוספת והנפתה לגובה של כמטר מרצפת המחסן, חש לפתע בכאב חד בגבו התחתון והחבית נשמטה מידיו (להלן: "התאונה").

בשל התאונה והכאבים בגבו, נשכב התובע על רצפת המחסן למספר דקות, שלאחריהן, התאושש ועלה בקושי לבר. התובע הודיע למנהל במקום כי נפגע וכי אינו מסוגל להמשיך בעבודתו. בהמשך, חזר התובע לביתו, לצורך מנוחה למספר ימים, אולם לאחר שכאביו לא חלפו, פנה לקבלת טיפול רפואי, בסניף קופת החולים בה היה חבר. בהמשך, הוסיף וטען, כי לאחר התאונה, סבל מכאבי גב תחתון, המלווים בהגבלת תנועה עם הקרנה לרגל שמאל, כאשר הכאב מוחרף במאמץ בישיבה ובעמידה ממושכת וכי בשל כך, מתקשה בהליכה ובישיבה ונזקק לתרופות לשיכוך כאבים. כחודש לאחר התאונה, חזר התובע למקום עבודתו, המשיך בשגרת העבודה ותוך שנמנע מהרמה ונשיאה של משאות כבדים.

לטענת התובע, התאונה אירעה בשל רשלנות הנתבעים, מעסיקיו, בשל כך שלא העמידו לרשותו כלי עבודה בטוחים ונאותים, לשם הרמה ושינוע החביות המלאות. כמו כן, נטען להפרת ההוראות והכללים הקבועים בעניין זה בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל – 1970 (להלן: "הפקודה"). לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית בתחום האורטופדי ועל פיה, נותרה לתובע נכות צמיתה, בעמוד השדרה המותני ובשיעור של 10%. בהמשך, צירף התובע חוות דעת מומחה בטיחות, שלפיה הרמת משא במשקל של 30, 35 ק"ג, בנסיבות שתוארו ומבלי שסופקו לתובע אמצעים מכניים כלשהם להרמה ושינוע המשא, עומדת בניגוד להוראות הפקודה והתקנות שהותקנו מכוחה.

בכתב ההגנה, הכחישה הנתבעת 1 את טענות התובע, לעניין נסיבות התאונה (יוער, כי כתב ההגנה הוגש מטעם הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), בלבד וללא מחאה מצד התובע, אשר לנוכח התנהלותו, יש לראותו כמי שהסכים למחיקת התביעה, בעניינם של יתר הנתבעים). לטענתה, עובדי הנתבעת ובכללם, התובע, לא נדרשו, מעולם, להרים חביות בירה מלאות. הנתבעת פירטה את סדר הפעולות בעניין קבלת החביות ולטענתה, אלה מגיעות על ידי הספקים, ישירות לתוך חדר הקירור (המחסן) ומשם, מחוברות לצינוריות, המגיעות עד לברזי המזיגה בבר. הנתבעת הדגישה, כי הספקים הם שמעבירים את החביות, הם שמניחים אותן זו על גבי זו ורק כאשר חבית הבירה מתרוקנת, נדרש אחד העובדים להוריד את החבית הריקה ולחבר את הצינורית לחבית המלאה. הנתבעת הדגישה, כי עובדיה אינם נדרשים בשום מקרה, להרים חבית מלאה וכך גם היה בעניינו של התובע. עוד נטען, כי התובע לא הודיע, כפי שטען, למי מעובדיה, על התאונה, מיד לאחר ובסמוך להתרחשותה ועל יסוד כל אלה, ביקשה לדחות את התביעה. בעניין מצבו הרפואי, הוגשה חוות דעת רפואית ולפיה, לא נותרה לתובע נכות צמיתה בשל התאונה.

בנסיבות אלה ונוכח הפערים בחוות הדעת הרפואיות, מונה מומחה מטעם בית המשפט (פרופ' מושיוב), אשר בחוות דעתו קבע, כי נכותו של התובע לצמיתות, הינה בשיעור של 5% והוסיף, כי "...התובע לא סבל בעברו מבעיות גב תחתון למעט עקמת טורקו-לומברית שהיתה סימפטומטית בשנת 1996" ולפיכך, "...סביר לקבוע שנכותו נובעת במלואה מהתאונה הנדונה".

הצדדים עשו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. בתצהירו, חזר התובע על גרסתו, לעניין נסיבות התאונה והוסיף, באשר למגבלותיו התפקודיות. לתצהירו, צירף התובע כתב התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי, בהיות התאונה תאונת עבודה.

מנגד, הוגשו תצהירי עדי הנתבעת. מטעם הנתבעת, הצהיר מנהל הפאב בתקופה הרלוונטית, מר ברק צברי, לעניין דרכי קבלת החביות המלאות ואיחסונן וחזר והדגיש, כי עובדי הספקים, הם בלבד משנעים את החביות לחדר הקירור (המחסן) ועורמים אותם בגובה המתאים. המצהיר הוסיף, כי אספקת החביות מתבצעת מדי יום שני, במהלך היום, על ידי עובדי הספקים ובשעות בהן הפאב סגור ועובדיו טרם החלו בעבודתם. עוד הוסיף, כי במקום בו מאוחסנות החביות, ישנן צינוריות מפלסטיק, המעבירות את הבירה מהחביות בעזרת משאבה, אל ברזי המזיגה, הנמצאים בבר וצירף תמונות, המשקפות את המצב בחדר הקירור. מר צברי הדגיש, כי כאשר מתרוקנת חבית בירה, יש צורך להגיע לחדר הקירור, לפרק את פתח המשאבה מהחבית ולחבר אותה לחבית מלאה אחרת ובמקרים מסויימים, נדרשים עובדי הנתבעת, להרים חבית בירה ריקה, שמשקלה לא יותר מ- 7 ק"ג. מר צברי הדגיש, כי בשום מקרה לא עוזרים עובדי הנתבעת, לספקים, לפרוק את הסחורה בעת קבלתה ולא עורמים את החביות, כשהן מלאות, לגובה האמור.

עדי הצדדים נחקרו על תצהיריהם. בחקירתה, הודתה המומחית, כי לא ביקרה בפאב, כי לא שקלה את החביות ולגבי נסיבות התאונה, אלה פורטו, בחוות דעתה, על פי דברי התובע (עמ' 1, ש' 17-22). המומחית הוסיפה בחקירתה ואישרה, כי המשקל המירבי המותר להרמה הוא עד 18 ק"ג ובכיפוף, עד ל- 14 ק"ג והודתה, כי משקל של עד 16 ק"ג - הוא תקין. בעדותו, חזר על התובע על גרסתו, כפי שהובאה בתצהירו והדגיש, כי עובדי הנתבעת, נדרשו אף הם, יחד עם עובדי הספקים, לערום את החביות המלאות. יחד עם זאת, הודה, כי בתחילת עבודתו אצל הנתבעת, ב- 10/2006, דיווח למעסיקיו, כי הינו מוגבל ואף השתדל שלא להרים משאות (עמ' 3, ש' 30-31). בהמשך, הוסיף, כי ככל שהיה צורך להרים משאות, "...אז לא קוראים לי" (עמ' 4, ש' 2). מנגד, העיד מר רן עופר, נציג חברת קוקה קולה, המספקת את הבירה לבר, כי הבירה מגיעה בחביות, במשקל של כ- 35 ק"ג לחבית, כי החביות המלאות מסודרות במחסן הקירור, על ידי נציגיו, בלבד ועל פי הנחיית הלקוח (עמ' 6, ש' 25-27). בהמשך, העיד נציג הנתבעת, כי התובע התלונן על בעיות גב וחוסר יכולתו להרים משאות כבדים, חצי שנה קודם למועד התאונה וכי בשל כך, קיבל התובע פטור מהרמת משאות (עמ' 10, ש' 8-10, עמ' 11, ש' 17). מר צברי הדגיש, "...הוא (התובע – מ.ב.) התלונן על כאבי גב ואפילו מגש של כוסות לא היה מרים. פטרנו אותו מלהרים כל משא" (שם, ש' 19).

הצדדים סיכמו את טענותיהם והתיק הובא בפניי, למתן פסק דין.

ג.דיון והכרעה:

יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, התרשמתי מעדויות עדי הצדדים ושקלתי את טענותיהם, בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע לא השכיל להניח תשתית ראייתית מספקת, לביסוס טענותיו ולהוכחת תביעתו, במידה הדרושה ומשכך, דינה להידחות.

מושכלות יסוד הן, לעניין נטל ההוכחה, כי זה מוטל, ברגיל, על התובע, הנושא בנטל השכנוע, להוכחת היסודות העובדתיים, המהווים את עילת תביעתו (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פ"ד כד(2), 229). בענייננו, כשל התובע בהוכחת טענותיו, הן לעניין נסיבות התאונה והן, למצער, בדבר קיומו של יסוד הקשר הסיבתי.

מחומר הראיות עולה, כי לראשונה נטען על ידי התובע, בדבר קיומה של התאונה, במועד הגשת תביעתו למוסד לביטוח לאומי, ביום 31/7/2006, קרי: לאחר יותר מ- 7 חודשים ממועד התרחשותה. זאת ועוד, מהתיעוד הרפואי (נספח 5 לראיות הנתבעת), עולה, כי אף שפנה התובע מספר פעמים לרופאים והתלונן על כאבים בגבו (כאשר הפניה הראשונה לקבלת טיפול נעשתה בחלוף 6 ימים! ומבלי שניתן טעם מבורר לפניה המאוחרת), לא מצא לנכון לציין ולו פעם אחת, כי כאביו החלו ו/או למצער, הוחרפו, בעקבות התאונה. מהרשומה הרפואית מיום 18/12/2005, המתעדת את הפנייה הראשונה של התובע, לקבלת טיפול רפואי, נרשם, כי סיבת הפניה הינה כאבי גב. בעניין זה, העיד התובע, כי סיפר לרופא על נסיבות התאונה ואולם לדבריו, לא נרשם ברשומה דבר (עמ' 5, ש' 11-12). בהמשך, ברשומה רפואית מיום 9/1/2006, שוב, לא נרשם דבר, באשר לתאונה והאפשרות, כי זו גרמה לכאבי הגב. גם ברשומות הרפואיות המאוחרות יותר: מיום 16/4/2006 ומיום 18/5/2006, אין אזכור באשר לתאונה, אף שנרשם שם, כי התובע סובל מכאבי גב "...כחצי שנה. התקפים חריפים יותר מאז דצמבר". בנסיבות אלה, מקום בו, אין כל אזכור, ברשומות הרפואיות, לקיומה של התאונה הנטענת ואשר רק לראשונה זו הובאה במסגרת התביעה למל"ל ולאחר חודשים רבים ממועד התרחשותה, יש בכך (בשים לב למועד הפניה הראשונה לקבלת טיפול), כדי להטיל ספק רב בגרסת התובע ולקעקע את מהימנותה (ובעניין זה, מקובלים טענות הנתבעת בסיכומיה, ס' 6-14).

זאת ועוד, בחקירתו, הודה התובע, כי סבל מכאבי גב קודם לתאונה ואף דיווח למעסיקו, כי הינו מוגבל ובשל כך, השתדל שלא להרים משאות (עמ' 3, ש' 30-31). נציג הנתבעת העיד, כי נוכח הודעת התובע, כחצי שנה קודם למועד התאונה, בדבר מגבלותיו ותלונותיו על כאבי גב, זה לא נדרש להרים משאות כלשהם (עמ' 11, ש' 16-19) ובעניין זה, אינני מקבל את טענות התובע, בסיכומיו (ס' ב, עמ' 3), שכן, עדות נציג הנתבעת תואמת לעדות התובע. ועוד, בחינת גרסתו של התובע, באשר להתרחשות התאונה, איננה סבירה כלל ועיקר. בעדותו, מסר כי התאונה התרחשה ביום שני בשבוע, בסיום המשמרת ואולם, מחקירת נציג הנתבעת עולה, כי אספקת החביות המלאות, נעשתה ביום שני, במהלך היום וסידור המחסן נעשה ביום ראשון בערב (עמ' 12, ש' 7-8). בנסיבות אלה, אף שניתן להניח, כי ביום שני בערב, התרוקנו מקצת מחביות הבירה, לא שוכנעתי, כי באותו היום, בערב, היתה הצדקה לשנע ולסדר חביות בירה מלאות (שלא כמו ביום ראשון בערב, עמ' 11, ש' 6 – לקראת סידור המחסן לקבלת סחורה חדשה), בשים לב למיקומן ודרכי השימוש בהן, כעולה מהתמונות שצורפו – נספח 1 למוצג הנתבע, באמצעות צינוריות גמישות.